פסק-דין בתיק ע"פ 2416/08

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. רון) בתיק פ' 2577/07 מיום 7.4.08. במסגרתו הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 142 קמ"ש, במקום בו המהירות המרבית המותרת הנה 90 קמ"ש, עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א, 1961.

2.         בגין עבירה זו השית בית המשפט על המערער עונש של קנס בסך 1,000 ש"ח; 3 חודשי פסילה בפועל בניכוי 15 ימים, כביטוי למורת רוח בית המשפט מהתנהגות התביעה, וכן בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית. סך כל ימי הפסילה, אם כן, עומד על חודש וחצי בלבד. בנוסף לכך, הושתו על המערער חודשיים של פסילה על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור אותה עבירה או עבירה נוספת מבין העבירות המחייבות הפעלת התנאי.

הכרעת הדין

3.         בית משפט קמא התבסס על דו"ח שוטר התנועה פרץ. לפי הדו"ח היה השוטר בקשר עין רציף עם רכבו של המערער מרגע שנמדד על ידי מכשיר הלייזר ועד שנעצר. השוטר הסביר למערער את פרטי העבירה, המערער ניסה לשכנע את השוטר לוותר על כתיבת הדו"ח. עם מתן הדו"ח זומן המערער לשימוע, משעוכב המערער במקום כעשרים דקות עד שניתן לו תאריך השימוע, התעצבן המערער, טלטל את ניידת המשטרה והרים קולו על השוטר. בעקבות השימוע נפסל רישיונו פסילה מנהלית.

4.         המערער הציג בפני בית משפט קמא גרסתו, על פיה נסע לאט, בגבול המהירות המותרת, היות שבאותו קטע כביש היה עומס תנועה. משסימן לו השוטר לעצור, עצר המערער את הרכב ללא בלימת חירום. המערער מאשר כי צג הממל"ז שהוצג לו הצביע על מהירות של 142 קמ"ש (עמ' 12, ש' 14 לפרוטוקול).

מטעם המערער הוגשה חוות דעת מומחה, התוקפת את סבירות גרסתו של השוטר.

5.         בהעריכו את גרסת המערער קבע בית המשפט קמא כי הינה בעייתית: המערער לא הציג סיבה הגיונית לכך שהשוטר עצר אותו, לא הסביר מדוע הצביע צג הממל"ז על מהירות של 142 קמ"ש, אף שלטענתו נהג במהירות נמוכה בהרבה, של 90 קמ"ש ו"אולי מעט יותר". בהעדר טענות כלשהן גבי אי תקינות הממל"ז קבע בית המשפט קמא כי "יש להניח שאם הראה הצג את שהראה, הייתה לכך סיבה" (עמ' 20, ש' 3-4). עוד הוסיף בית המשפט, כי השוטר הינו "מנוסה, מיומן ואמין", כך שאילו נסע המערער במהירות הנמוכה בכ-50 קמ"ש ממה שהראה המכשיר, היה השוטר מבחין בכך.

המהירות שהוצגה בצג המכשיר (142 קמ"ש), העדר טענה כלשהי כנגד תקינות המכשיר, אמינותו וניסיונו העשיר של השוטר והעדר טענות כנגד הגינותו, הובילו את בית המשפט להרשעת המערער.

6.         באשר לטענת המערער כי נסע הוא ב"דבוקה", ממנה ניתן להסיק כי טוען הוא שהדבר עשוי היה לגרום לבלבול אצל השוטר או המכשיר, קבע בית המשפט כי הטענה כלל לא הועלתה ובנסיבות המקרה היא אף אינה הגיונית שכן גם אם מדד הממל"ז מהירות מכונית אחרת בדבוקה, הרי שאם נסע הנאשם בדבוקה, אין זאת אלא שנסע גם הוא, במהירות קרובה מאוד, למהירות בה נסעה אותה מכונית (ר' עמוד 21 להכרעת הדין).

7.         באשר לחוות הדעת אשר הגיש המערער קבע בית המשפט כי משקלה קטן ואין בה כדי להכריע את הכף לטובתו: בחוות הדעת מוערך הזמן שעבר בין המועד בו נלכד רכבו של המערער במכשיר ועד שהשוטר הורה לו לעצור. חוות הדעת קובעת כי, בהנחה שעברו 4 עד 5 שניות בין שתי הפעולות האמורות, לא היה המערער מצליח לעצור את רכבו כה קרוב לשוטר (כשבעה מטרים לאחר ניידת המשטרה), אילו נסע במהירות כה גדולה. בית המשפט קמא קבע כי מדובר בהערכות, שלא ניתן לבסס עליהן מסקנות.

טענות המערער

8.         המערער חוזר ומציין בערעורו את האמור בחוות הדעת מטעמו, לפיה לא ייתכן שנסע במהירות 142 קמ"ש והצליח לעצור במרחק כה קצר מהניידת. המערער מבקש לקבל את האמור בחוות הדעת בעיקר נוכח העובדה שהמומחה מטעמו לא נחקר בחקירה נגדית ודבריו לא נסתרו. לשיטתו, במצב זה יש בחוות הדעת, לכל הפחות, כדי לעורר ספק ממשי. באשר לקביעה כי לא טען דבר נגד תקינות הממל"ז או הגינות השוטר, טוען המערער, כי אין הוא נדרש להוכיח דברים אלו.

באשר לעונש, מבקש המערער להקל בעונשו, במידה וערעורו על הכרעת הדין יידחה. המערער מנמק בקשתו בכך שבמשך 10 השנים האחרונות נרשמו לחובתו רק שתי עבירות של מהירות.

טענות המשיבה

9.         בא כוח המשיבה מבקש לדחות את הערעור על שתי חלופותיו: בית משפט קמא לא התעלם מחוות הדעת אלא קבע כי היא מניחה הנחות בלתי מבוססות, שבית המשפט לא יכול לקבלן. ההערכה שהמערער עצר מרחק כשבעה מטרים מהניידת, הנה הערכה של השוטר ולא מרחק מדויק. לעומת זאת, ישנו מכשיר מדידה תקין, וכל עוד לא הוכח אחרת, הוא נהנה מחזקת התקינות. בהעדר ראיה אחרת אין מנוס מלקבל את הנתון המופיע על צג הממל"ז כמהימן.

10.       באשר לערעור על העונש, ציין בא כוח המשיבה, כי למערער עבר של עבירות מהירות, כך שהעונש אשר הוטל עליו הנו סביר בנסיבות העניין.

דיון

11.       לאחר שעיינתי בהכרעת הדין ובטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להדחות.

12.       באשר לחוות הדעת עליה מסתמך המערער: חוות דעת איננה חזות הכול ואין בעצם הגשתה של חוות דעת זו או אחרת כדי לקבלה ככתבה וכלשונה, זאת  אף אם המומחה לא נחקר עליה מטעם הצד שכנגד. בסופו של יום על השופט לשקול את כל מערך הראיות המובא בפניו, ולהתייחס לכל ראיה ונתון במסגרת שיקוליו עת הוא מכריע את הדין, אין בהגשת חוות דעת של מומחה כדי לבטל במחי יד את יתר הראיות. שיקול הדעת בנוגע לקבלת או דחיית הסברות המועלות בחוות דעת נתון לשופט עצמו. מומחה (זה או אחר) אינו האדם שמכריע בעניינו של ההליך בו שימש כעד. יפים לעניין זה  דבריו של השופט קדמי בספרו: